עובדה #24: החללית וויאג'ר 1 יצאה ממערכת השמש ב-2012.

דמיינו כדור פורח שאתם מפריחים לשמיים. הוא עולה ועולה, אבל בסוף הוא מגיע לגובה מסוים שמעבר לו כבר לא יעלה, כי הרוח לא חזקה מספיק. עכשיו דמיינו את מערכת השמש שלנו כמעין “כדור פורח” ענקי, ואת השמש כזו שמפיחה בו את “הרוח”. לרוח הזו קוראים “רוח סולארית” – זרם של חלקיקים מהשמש שמתפשטים לכל עבר. אבל גם לרוח הזו יש גבול, והוא נקרא “הליופאוזה”.

הליופאוזה היא קו הגבול הרשמי של מערכת השמש שלנו, והיא נמצאת במרחק עצום מאיתנו. זוהי הנקודה שבה הרוח הסולארית של השמש שלנו כבר לא מספיק חזקה כדי לדחוף את החלקיקים, והחלל שמסביב, “התווך הבין-כוכבי”, משתלט. זהו האזור שבו מתחילה גלקסיית שביל החלב, ומעבר לו קיימים כוכבים אחרים וגלקסיות מרוחקות.

בשנת 2012, החללית “וויאג’ר 1” הגיעה אל הקצה הזה. היא שוגרה ב-5 בספטמבר 1977, ומאז היא טסה אלפי מילארדי קילומטרים בחלל. מטרתה המקורית הייתה לחקור את כוכבי הלכת החיצוניים של מערכת השמש – צדק ושבתאי. היא עשתה את עבודתה בהצלחה, ושלחה תמונות ונתונים מרתקים על הענקים הגזיים הללו. אבל החללית הקטנה הזו המשיכה הלאה, במסע ארוך עוד יותר.

כשוויאג’ר 1 חצתה את ההליופאוזה, היא הפכה לחפץ מעשה ידי אדם הראשון שיצא מגבולות מערכת השמש. היא עברה לאזור שבו הפלזמה (גז חם וטעון חשמלית) שונה מאוד מזו שקיימת בתוך המערכת שלנו. המכשירים של וויאג’ר 1 זיהו שינויים בשדות המגנטיים ובסוגי החלקיקים שהיא פוגשת, וזה אישר שהיא אכן יצאה אל התווך הבין-כוכבי. היא עדיין שולחת אלינו נתונים, למרות המרחק העצום והזמן הרב שעבר. האותות האלה לוקחים יותר מ-22 שעות כדי להגיע לכדור הארץ, מה שממחיש את גודלו המדהים של החלל. חלליות כמו וויאג’ר הן עדות לרוח הסקרנות האנושית ולרצון שלנו להבין את היקום המופלא שסביבנו.